אני אלעד, בן 24 מתל אביב.

כשהייתי בן 6 אימי מאוד שמחה להציג אותי לאישה שהייתה הגננת שלה, אני בתגובה התבוננתי בה לדקה, עשיתי חושבים ומיד שאלתי:

״את עדיין בחיים?״

זה היה הרגע בו הבנתי שבמספרים לא אעסוק. אבל מילים, מילים הן חזקות ובהן ארצה לעסוק. דרך אגב, אני עדיין אוהב להתבונן, מאוד. 

לפעמים אני חושב, שכל רצוני הוא לעורר רגש, לא משנה איזה, אבל רגש. 

אני מתחבר מאוד לאנשים שלא מפסיקים לשאוף, גם אני כזה. לא מפסיק לשאוף.

קופירייטינג זה משהו שרציתי מגיל 17 ועד היום, אני עדיין רוצה.

רוצה להתעסק במילים, באנשים, בחשיבה שמטרתה להגיע לאנשים, רוצה לעשות דברים שילוו אנשים גם אחרי שהם ראו אותם.

במהלך השנים פיתחתי אובססיה לא ברורה לנקודה בסוף משפט. יש בזה משהו דרמתי שאני מאוד אוהב. מבחינתי זה נותן כוח לכל מילה שתבוא לפנייה. לפני הנקודה.

עוד משהו, אני מאוד אוהב קינוחי לימון ואני הנכד של מלכה כרמון, זה אומר עליי המון. 

 

​